Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות טומאת צרעת פרק ה

א) מי שהייתה לו מכה בעור בשרו, ונפשט העור מחמת המכה -- אם הייתה המכה מחמת האש, כגון שנכווה בגחלת, או ברמץ, או בברזל שליבנו באש, ובאבן שליבנה באש, וכיוצא בהן -- הרי זו נקראת מכוה. ואם הייתה המכה שלא מחמת האש, בין שלקה באבן, או בעץ, וכיוצא בהן, בין שהייתה המכה מחמת חולי הגוף, כגון גרב או חזזית שהפסיד העור, או שחפת או קדחת ודלקת וכיוצא בהן שהשחיתו העור -- הרי זה נקרא שחין.

ב) ליבן שפוד והכה בו -- אם היה ראשו מבורז, הרי זו מכוה; ואם היה ראשו חד, הרי זה ספק אם היא מכוה או שחין. לקה במי טבריה, או בגפת, וכיוצא בהן -- הרי זה שחין.

ג) השחין והמכוה -- כל זמן שהן מכות טרייות, הן נקראין מורדין, ואינם מיטמאין בנגעים כלל. חיו השחין והמכוה, ונתרפאו ריפוי גמור -- אף על פי שהמקום צלקת, ואינו דומה לשאר העור -- הרי הן כעור הבשר לכל דבר, ומיטמאין בשלושה סימנין, ויש בהן הסגר שני שבועות כמו שביארנו.

ד) התחילו השחין והמכוה לחיות ולהתרפאות, ונעשת עליהן קליפה כקליפת השום -- זו היא "צרבת השחין" (ויקרא יג,כג) האמורה בתורה, ו"מחית המכוה" (ויקרא יג,כד) האמורה שם; ומיטמאות בשני סימנין בשיער לבן או בפשיון, ואין בהן הסגר אלא שבוע אחד.

ה) כיצד, בהרת שהייתה בצרבת השחין או במחית המכוה -- אם היה בה שיער לבן, יחליט. לא היה בה שיער לבן -- יסגיר שבוע אחד, ויראה בסוף השבוע: אם נולד בה שיער, או פשת -- יחליט. ואם לא נולד בה כלום, יפטור; פשת לאחר הפטור, או נולד בה שיער לבן -- יחליט.

ו) [ה] השחין והמכוה, אין מצטרפין זה עם זה; לפיכך חלקן הכתוב לומר שאין מצטרפין זה עם זה, ואין פושין זה לזה, ואין פושין לעור הבשר, ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן.

ז) כיצד, היה שחין בצד המכוה, ובהרת כגריס בשתיהן -- הרי זה טהור; הייתה באחת מהן, ופשת לשנייה, או שפשת לעור הבשר -- טהור. הייתה בהרת בעור הבשר, ופשת לאחת מהן -- אינו פשיון.

ח) היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס, ובה בהרת כגריס -- יסגיר: שאף על פי שאינה ראויה לשיער לבן, ולא לפשיון -- שמא ייוולד לו שחין אחר בצידה, ותפשה לתוכו.

ט) [ו] שחין שנעשה מכוה, ביטלה מכוה את השחין; ומכוה שנעשת שחין, ביטל שחין המכוה. אם אין ידוע אם שחין היו, או מכוה -- אין בכך כלום: ששניהם סימן אחד, וטומאה אחת; ולא חלקן הכתוב, אלא לומר שאין מצטרפין.

י) [ז] הסגירו בבהרת שבשחין, ובסוף השבוע נעשה עור הבשר, או שהסגירו בעור הבשר, ובסוף השבוע נעשה שחין -- ייראה כתחילה.

יא) [ח] מי שנשר כל שיער ראשו, בין מחמת חולי, בין מחמת מכה שאינה ראויה לגדל שיער, בין שאכל דברים המשירין את השיער, או סך דברים שהשירו שיערו -- אף על פי שראוי לגדל לאחר זמן, הואיל ואבד כל שיער ראשו עתה, הרי זה נקרא קירח, או גיבח: אם נשר שיערו מן הקודקוד ולמטה שופע לאחוריו, עד פיקה של צוואר -- נקרא קירח; ואם נשר מן הקודקוד ולמטה שופע לפניו, עד כנגד פדחתו -- נקרא גיבח.

יב) [ט] הקרחת והגבחת -- מיטמאות בשני סימנין, במחיה ובפשיון, ויש בהן הסגר שני שבועות: שנאמר בהן "כמראה צרעת, עור בשר" (ויקרא יג,מג). ולפי שאין בהן שיער, אין השיער הלבן סימן טומאה בהן.

יג) וכיצד מיטמאין בשני סימנין, ובשני שבועות -- שאם הייתה בהרת בקרחתו או בגבחתו -- אם הייתה בה מחיה, יחליט. לא הייתה בה מחיה, יסגיר ויראה בסוף השבוע: אם נולדה בה מחיה, או פשיון -- יחליט. לא נולד בה כלום, יסגיר שבוע שני: פשת או שנולד בה מחיה, יחליט. לא נולד בה כלום, יפטור; ואם פשת או נולד בה מחיה לאחר הפטור, יחליט.

יד) [י] הקרחת והגבחת, אינן מצטרפות זו עם זו: שנאמר "בקרחתו, או בגבחתו" (ויקרא יג,מב) -- מלמד שהן שתיים, ואין פושות מזו לזו, ולא לשאר עור הבשר, ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן.

טו) [יא] הקרחת או הגבחת או הזקן שנקרח, ונעשה בהן שחין או מכוה -- מיטמאין כשחין וכמכוה שבעור הבשר: שהראש או הזקן שנקרחו -- כעור הבשר לכל דבר, אלא שאין מיטמאין בשיער לבן.

טז) הראש והזקן, קודם שיצמח בהן השיער, ועדיין לא העלו שיער מעולם, וכן הדילדולין שבראש ושבזקן -- הרי הן כעור הבשר, ומיטמאין בשלושה סימנין ושני שבועות. וכן זקן האישה והסריס -- עד שלא העלו שיער, הרי הן כעור הבשר; ואם העלו שיער, הרי הן כזקן האיש -- שמיטמא בנתקין כמו שיתבאר, ואינו מיטמא בבהרת.