Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות ביכורים פרק ט

א) מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכוהן, הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר "וזה יהיה משפט הכוהנים..." (דברים יח,ג); ואלו הן הנקראין מתנות בכל מקום. ומצוה זו נוהגת תמיד, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית; ובכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ; ובחולין, אבל לא במוקדשין.

ב) כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו -- חייבין במתנות; ואם קדם מום עובר להקדשן, או שהקדישן תמימים ואחר כך נולד בהן מום, ונפדו -- הרי אלו פטורין מן המתנות.

ג) ספק בכור, חייב במתנות מכל צד -- אם בכור הוא, כולו לכוהן; ואם אינו בכור, מתנותיו לכוהן. ואם נסתפק בשניים, ולקח הכוהן האחד מספק -- הרי השני פטור מן המתנות: עשו אותו כמי שזכה בו הכוהן, ונתנו במומו לבעליו. אבל ספק המעשר, פטור מכל מקום -- שהמוציא מחברו עליו הראיה.

ד) בהמת קודשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות, שנתערבה בבהמות אחרות, אפילו אחת במאה -- בזמן שכל בהמה מהן לאחד, כולן פטורין: שכל אחד ואחד ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה. היה אחד הוא השוחט את כולן, פוטר מתנות אחת מהן בלבד.

ה) אין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד, שנאמר "אם שור אם שה" (דברים יח,ג). כלאיים הבא מכבש ועז, חייב במתנות; והכוי -- אף על פי שהוא ספק, מפרישין ממנו כל המתנות. צבי הבא על העז וילדה, הוולד חייב בחצי מתנות, שנאמר "אם שה", אפילו מקצת שה; אבל תיש הבא על הצבייה, הוולד פטור מן המתנות.

ו) אחד השוחט לאכילת אדם, או לאכילת גויים, או לאכילת הכלבים, או לרפואה -- חייב במתנות. [ז] בהמת שותפין חייבת, שנאמר "זובחי הזבח" (דברים יח,ג). [ח] הלוקח בהמה מפירות שביעית, חייבת במתנות.

ז) כוהנים ולויים פטורין מן המתנות, שנאמר "מאת העם" (דברים יח,ג): וספק הם הלויים, אם הם בכלל העם או אינן; לפיכך אין נוטלין מהן -- ואם נטל הכוהן, לא יחזיר. [ט] במה דברים אמורים, בשוחט לעצמו. אבל כוהן טבח ששוחט ומוכר בשוק, ממתינין לו שתיים שלוש שבתות; מכאן ואילך מוציאין ממנו המתנות, ונותנין אותן לכוהנים אחרים. ואם קבע בית מטבחיים למכור -- אין ממתינין לו, אלא מוציאין ממנו מיד; ואם נמנע מליתן, מנדין אותו עד שייתן.

ח) [י] השוחט לנוכרי ולכוהן, פטור מן המתנות; והמשתתף עם הכוהן -- צריך שירשום חלקו, כדי שיניח המתנות בחלק הכוהן: שאם לא עיין חלקו, חייב במתנות -- מפני שאין הכול יודעין שהכוהן שותף לו. לפיכך אם היה הכוהן עומד עימו במטבחיים, ונושא ונותן עימו -- אינו צריך לרשום. והמשתתף עם הנוכרי, אינו צריך לרשום -- שסתם גוי מרבה דברים, ומודיע לכול שהוא שותף: ואף על פי שאינו עימו, בשעת מכירה.

ט) [יא] התנה הכוהן עימו שהוא שותף חוץ מן המתנות, הרי המתנות לכוהן: כיון שאמר לו חוץ, הרי שייר לו הכוהן חלק במתנות; ולפיכך הן שלו. אבל אם אמר לו הכוהן, על מנת שהמתנות שלי -- הרי המתנות של זה הישראלי, ונותנן לכל כוהן שירצה: אף על פי שהתנה עימו שהן שלו, לא נפטר מן המתנות -- שהאומר על מנת, לא שייר לו בעצמן של מתנות כלום; הואיל ולא שייר לו בהן שותפות, לא קנה אותן בתנאי זה.

י) [יב] היה הכוהן שותף בראש, פטור מן הלחי; שותף ביד, פטור מן הזרוע; שותף בבני מעיים, פטור מן הקיבה. אמר לו הכוהן, הרי הבהמה כולה שלי והראש שלך -- חייב בלחי: שהדבר החייב, הרי הוא של ישראל.

יא) [יג] גר שנתגייר, והייתה לו בהמה שחוטה -- אם נשחטה עד שלא נתגייר, פטור; ואם נשחטה אחר שנתגייר, חייב. ואם ספק, פטור -- שהמוציא מחברו עליו הראיה.

יב) [יד] בהמה שלא הורמו מתנותיה, מותר לאכול ממנה -- שאינה דומה לטבל: שהרי מתנות כהונה מובדלין. והמתנות עצמן, אסור לישראל לאוכלן אלא ברשות כוהן. עבר ואכלן, או הזיקן, או מכרן -- אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע. והקונה אותן, אף על פי שאינו רשאי -- הרי זה מותר לאוכלן, מפני שמתנות כהונה נגזלות.

יג) [טו] אמר לטבח, מכור לי בני מעיה של פרה, והיו בה מתנות -- נותנן לכוהן, ואינו מנכה לו מן הדמים; לקחן ממנו במשקל -- נותנן לכוהן, ומנכה לטבח מן הדמים. [טז] המשלח בשר לחברו, והיו בו מתנות -- אינו חושש שמא עבר זה וגזלן.

יד) מקום שאין בו כוהן -- מעלה המתנות בדמים, ואוכלן: מפני הפסד כוהן. וייתן הדמים לכל כוהן שירצה.

טו) [יז] הרוצה ליתן המתנות לכוהן אחד, נותן; ואם רצה לחלוק אותן -- לא ייתן חצי קיבה לאחד או חצי זרוע לאחד, אלא זרוע לאחד וקיבה לאחד ולחיים לשניים, שנאמר "תיתן לו" (ראה דברים יח,ג-ד), שיהיה בה כדי מתנה. ואם היו של שור, חולק אותן חתיכות -- והוא שיהיה בכל חתיכה, כדי מתנה.

טז) [יח] איזה הוא הזרוע -- זרוע של ימין מן הפרק של ארכובה עד כף של יד, שהן שני אברים זה מעורה בזה. והלחיים -- מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת, שהיא טבעת גדולה, עם הלשון שביניהן; הכול לכוהן.

יז) [יט] אין מולגין אותן, ואין מפשיטין אותן -- אלא יינתנו לו בעורן ובצמרן. והקיבה, בחלב שעליה; וכבר נהגו הכוהנים, להניח חלב הקיבה לבעלים.

יח) [כ] הכוהנת אוכלת המתנות, אף על פי שהיא נשואה לישראל -- מפני שאין בהן קדושה; ולא עוד, אלא הבעל אוכל מתנות בגלל אשתו. אבל חללה אינה אוכלת, שאין חללים בכלל כוהנים. ואם רצה הכוהן למכור המתנות, או ליתנן במתנה אפילו לגוי, או להאכילן לכלבים -- מאכיל: שאין בהן קדושה כלל.

יט) [כא] כוהן שהיו לו חברים שנותנין לו המתנות -- אם רצה לזכות בהן לישראל חברו, הרי זה מזכה לו בהן, ואף על פי שלא באו לידו; ויהיו אותם החברים זובחים ונותנין המתנות לזה הישראלי שזכה בהן: והוא שיהיה הישראלי זה בדוחק, ואין לו לקנות בשר; ויהיה הכוהן שזיכה לו חברו. אבל אם היה הכוהן שמשו של ישראל זה, או שכירו ולקיטו -- אינו מזכה לו, עד שיבואו לידו: שמא יזכה בעל כורהו.

כ) [כב] לא יחטוף הכוהן בידו מתנותיו, ולא ישאל בפיו; אלא אם נתנו בכבוד, נוטל. ובזמן שהם רבים בבית המטבחיים -- הצנועים מושכין ידיהם, והגרגרנים נוטלין; ואם היה כוהן צנוע, ואין מכירין אותו שהוא כוהן -- הרי זה נוטל, כדי שיודיע לכול שהוא כוהן. ואין הכוהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל, שנאמר "לך נתתים למושחה" (במדבר יח,ח), כדרך שהמלכים אוכלין.