Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ב

א) דם נידה וזבה ויולדת, מטמא לח ויבש. אבל זובו של זב, ורוקו, ושכבת זרעו -- אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח; אבל יבש יותר מדיי, אינו מטמא. ועד כמה, אם שורין אותן בפושרין מעת לעת, וחוזר לכמות שהיה -- הרי זה מטמא כלח: אם היו המים פושרין בתחילתן, אף על פי שאינן פושרין בסופן. וכל הדברים האלו, דברי קבלה.

ב) פשתן שטוותו נידה, המסיטו טהור; ואם היה לח -- הרי זה מטמא, מפני רוק פיה. [ג] זב שהניח פיו על פי הכוס, ונמלך שלא לשתותו -- המסיט את הכוס טהור; שתה ממנו הזב כל שהוא -- המסיטו טמא, מפני משקה פי הזב.

ג) [ד] זב שנשך את הפת ואת הבצל, המסיטן טהור; נשך את הקישות ואת המלפפון -- המסיטן טמא, מפני משקה פי הזב המתערב בהן. [ה] קליפי פולין וקליפי תורמוסין שקצצן הגוי -- המסיטן טמא, שכל הגויים כזבין לכל דבריהן כמו שיתבאר; הקליפין שבשווקין, הולכין בהן אחר הרוב.

ד) [ו] דם טמא שנתערב במים -- אם בטלו מראיו, הכול טהור; נתערב בדם טהור וביין, רואין אותו כאילו הוא מים. וכן רוק טמא שנתערב במים -- אם היה קשור כברייתו, הרי זה טמא; ואם נמחה במים -- אם בטלו מראיו, הכול טהור. נתערב ברוק אחר, רואין אותו כאילו הוא מים.

ה) וכן מי רגלי טמא מאלו שנתערבו במים -- אם בטלו מראיהן, הכול טהור; ואם לאו, טמא. נתערבו ביין, או במי רגליים טהורין -- רואין אותן כאילו הן מים. נתערבו במי רגליים של גויים, הולכין אחר הרוב.

ו) כיצד, עוקה או כלי גדול שהיו ישראל וגויים מטילין שם מי רגליהם -- אם רוב גויים, הכול טמא; ואם רוב ישראל, הכול טהור; מחצה למחצה, הכול טמא. וכן אם נתערב מי רגלי גוי זה, במי רגלי ישראל זה -- הולכין אחר הרוב.

ז) שואלין מי רגליים מכל מקום, ואין חוששין שמא של נידות הן -- שלא נחשדו בנות ישראל, לכנס את מי רגליהן כשהן נידות.

ח) חרס שהיה הזב או הזבה מטילין בו מימי רגליהן, וכיבסו פעם ראשונה ושנייה -- הרי המשקין שכיבסו בהן טמאין. ופעם שלישית -- טהורין, בין שכיבסו במים בין שכיבסו במימי רגליים: שהרי לא נשאר בה לחלוחית ממימי רגליים הראשונים.

ט) זבה שנעקרו מימי רגליה בסוף שבעת ימי הספירה, וירדה וטבלה, והטילה מים אחר הטבילה -- הרי הן ספק אם אחר עקירה הולכין, וזבה הייתה, או אחר היציאה, שהיא טהורה. וכן גויה שנעקרו מימי רגליה, ונתגיירה וטבלה, והטילה מים אחר שטבלה -- הרי זה ספק אם אחר עקירה הולכין, והרי הם כמי רגלי הנוכרי, או אחר יציאה, והרי הן כמימי רגלי ישראל הטהורין.

י) העבדים מיטמאין בזיבה ובנידה ובלידה, כישראל; אבל הגויים אין מיטמאין, לא בזיבה ולא בנידות ולא בלידה -- דין תורה: שנאמר "דברו אל בני ישראל, ואמרתם אליהם: איש איש, כי יהיה זב" (ויקרא טו,ב) -- בני ישראל מיטמאין בזיבה, לא הגויים. וחכמים גזרו על כל הגויים שיהיו טמאים כזבים לכל דבריהם, זכרים ונקבות: והוא -- שיהיה הזכר בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, והנקבה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה; אבל הקטנים למטה מזמן זה, לא גזרו עליהם טומאה -- שעיקר הגזירה, כדי שלא יהיה תינוק ישראל רגיל אצל הגוי במשכב זכור, ופחות מזמן זה, אין ביאתן ביאה.

יא) בעת שגזרו עליהן, לא גזרו על שכבת זרע שלהן; אלא שכבת זרעו של גוי, טהורה כדין תורה. ומפני מה לא גזרו עליה טומאה, כדי להודיע שטומאתן מדברי סופרים: שהרי הכול יודעין שאילו היו זבין דין תורה, הייתה שכבת זרען אב טומאה כשכבת זרע הזב; ומאחר שיודעין בטומאתן שהייתה מדברי סופרים, לא יבואו לשרוף עליהן תרומה וקודשים.

יב) נמצאת למד שזובו של גוי, ודם נידה או דם זיבה ולידה של גויה, והגוי והגויה עצמן -- אף על פי שהן נקיים מן התורה מדם וזוב, ורוק הגוי, ומימי רגליהם, ומשכבן ומרכבן, ובועל גויה -- כל אחד מאלו אב טומאה מדברי סופרים; לפיכך אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקודשיו, ואין שורפין עליהן את התרומה.

יג) וכולן מטמאין אדם וכלים במגע, ומטמאין אדם במשא -- כמו הזב לכל דבר, אלא שהטומאה מדבריהם כמו שביארנו. ודם נוכרית כרוקה; ומימי רגליה מטמא לח, ואינו מטמא יבש.