Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מעשה הקרבנות פרק יג

א) מצות עשה לעשות כל מנחה, כמצותה האמורה בתורה. [ב] וכיצד עשיית חביתי כוהן גדול, מביא עישרון שלם, ומקדשו, וחוצהו בחצי עישרון שבמקדש -- שאף על פי שהיא קרבה חציין, אינה מתקדשת לחציין; ומביא עימה שלושת לוגין שמן -- שנאמר "בשמן תיעשה" (ויקרא ו,יד), להוסיף לה שמן כנסכי הכבש.

ב) ובולל הסולת בשמן, וחולט אותה ברותחין, ולש מכל חצי עישרון, שש חלות; נמצאו שתים עשרה חלות. [ג] ואחת אחת היו נעשות. וכיצד עושה, מחלק השלושה לוגין ברביעית שבמקדש, רביעית לכל חלה; ואופה החלה מעט, ואחר כך קולה אותה על המחבת בשאר רביעית השמן שלה. ואינו מבשלה הרבה -- שנאמר "תופיני" (ויקרא ו,יד), בין בשל ונא.

ג) [ד] ואחר כך חולק כל חלה וחלה לשניים, באומד -- כדי שיקריב החצי בבוקר, והחצי בערב; ולוקח החציים, וכופל כל אחד מהם לשניים, ופותת עד שתימצא כל פתיתה כפולה לשניים. ומקריב החציין עם חצי קומץ לבונה, בבוקר; והחצי הנשאר עם חצי קומץ לבונה, בערב. ואם הייתה מנחת חינוך -- אינו חוצה אלא מקריבה כולה כאחת, עם קומץ לבונה. ושתיהן, כליל לאישים.

ד) [ה] מנחת הסולת כיצד הייתה נעשית, מביא עישרון סולת או כמה עשרונות, כפי נדרו, ושמן הראוי לה; ומודד בעישרון של מקדש, ונותן שמן בכלי, ואחר כך נותן עליו את הסולת, ואחר כך נותן שמן אחר על הסולת, ובולל הסולת בו; ואחר כך נותנה בכלי שרת, וצק לתוכה שמן: ושמן שנתן תחילה, עם השמן הבלילה, עם שמן שיוצק -- הכול לוג לעישרון. ונותן עליה לבונתה.

ה) [ו] מנחת המחבת והמחרשת כיצד, נותן השמן בכלי, ונותן עליו הסולת, ונותן על הסולת שמן אחר, ובולל הסולת; ואחר כך לשה בפושרין, ואופה אותה במחבת או במרחשת כמו שנדר; ופותת אותה פיתים, ונותנה בכלי שרת, ויוצק עליה שאר השמן, ונותן לבונתה.

ו) [ז] מה בין מחבת למרחשת -- מרחשת, יש לה שפה, והבצק שאופין אותו עליה רך, שהרי יש לה שפה ואינו יוצא; ומחבת, אין לה שפה, והבצק שאופין אותו בה קשה, כדי שלא ייצא מכאן ומכאן.

ז) [ח] מנחת מאפה תנור כיצד, אם חלות היא -- בולל הסולת בשמן, ולש בפושרין, ואופה, ופותת, ונותן בכלי שרת, ונותן עליה לבונתה; ואין בה יציקת שמן, שנאמר "חלות מצות, בלולות בשמן" (ויקרא ב,ד).

ח) ואם רקיקין היא -- לשין את הסולת בפושרין, ומושח את הרקיקין בשמן, שנאמר "ורקיקי מצות, משוחים בשמן" (ויקרא ב,ד); וייראה לי, שאחר אפייה מושח אותם. [ט] וכיצד מושחן, מביא לוג שמן לכל עישרון, ומושחן; וחוזר ומושחן, עד שיכלה כל השמן שבלוג.

ט) [י] כל ארבע מנחות אלו האפויות -- כשאופין אותן, אופין כל עישרון עשר חלות; ואם ריבה בחלות או חיסר, כשרה. וכיצד פותתין אותן, כופל החלה לשניים, והשניים לארבעה, ומבדיל -- ואם הייתה המנחה של זכרי כהונה, אינו מבדיל; ופותת: וכולן, פתיתין כזיתים; ואם הגדיל הפתיתין או הקטינן, כשרה.

י) [יא] לא בלל, לא פתת, לא הגיש, לא משח את הרקיקין -- כשרה: לא נאמרו כל הדברים האלו, אלא למצוה -- שכך היא מצותה.

יא) [יב] סדר הבאת המנחה כיצד, מביא אדם סולת מתוך ביתו בקלתות של כסף, או של זהב, או של שאר מיני מתכות -- כלי שהוא ראוי לכלי שרת. ואם הייתה מנחת הסולת -- נותנה לכלי שרת, ומקדשה בכלי שרת; ואם הייתה מן המנחות הנאפות -- אופה אותה שם במקדש, ופותת כמו שביארנו, ונותן הפתיתין לכלי שרת. ונותן עליה שמנה ולבונתה, ומוליכה אצל כוהן; והכוהן מוליכה אצל המזבח, ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן, ודייו.

יב) ומסלק את כל לבונתה, לצד אחד; וקומץ ממקום שנתרבה שמנה, שנאמר "מסולתה ומשמנה" (ויקרא ב,ב). ונותן הקומץ לכלי שרת, ומקדשו בכלי שרת; וקומץ שחלקו בשני כלים, אינו קדוש. וחוזר ומלקט את כל לבונתה, ונותנה על הקומץ שבכלי, ומעלהו על המזבח, ומולחו, ונותנו על גבי האישים מכלי השרת. ואם מנחת כוהנים היא -- אינו קומץ, אלא נותן מלח על כולה, ומשליך הכול על גבי האישים.

יג) כיצד קומצין מנחות הנקמצות, כדרך שקומץ כל אדם, פושט פס ידו, וקומץ. קמץ בראשי אצבעותיו, או מן הצדדין -- לא יקטיר; ואם הקטיר, הורצה. ואם הוסיף בקומץ, כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ -- הרי זה פסול.

יד) אין קומץ, פחות מכשני זיתים; ומקצת הקומץ, מעכב את כולו. והקומץ והלבונה, מעכבין זה את זה. הסולת והשמן, מעכבין זה את זה. ומקצת השמן, מעכב את כולו: אין פחות מלוג לעישרון, כמו שביארנו.

---

הלכות מעשה הקרבנות פרק יד

א) מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים, וכל מין שירצה מחמישה מיני מנחות הבאות בנדר ונדבה; ומתנדב או נודר מנחה ממנחות נסכים לבדה, איזה מין משלושת מיני מנחות נסכים שביארנו. ומתנדב או נודר יין בפני עצמו, או שמן בפני עצמו, או לבונה בפני עצמה; או עצים למערכה -- מפני שהן כקרבן, שנאמר "ולקורבן העצים" (נחמיה יג,לא).

ב) שניים מתנדבין או נודרין קרבן אחד, עולה או שלמים; אפילו פרידה אחת של תורים או בני יונה, מביאין אותה בשותפות. אבל המנחה, אינה באה בשותפות. ודברים אלו, דברי קבלה הן. [ג] הניח מנחה לשני בניו, ומת -- הרי אלו מביאין אותה.

ג) [ד] איזה הוא נדר ואיזה הוא נדבה, האומר הרי עליי עולה, או הרי עליי שלמים, או הרי עליי מנחה, או הרי דמי בהמה זו עליי עולה או שלמים -- זה הוא הנדר; אבל האומר הרי בהמה זו או דמי בהמה זו עולה או שלמים, או הרי העישרון הזה מנחה -- זו היא נדבה.

ד) [ה] מה בין נדרים לנדבות, שהנודר, אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב -- חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר; והמתנדב ואמר זו, אם מת או נגנב -- אינו חייב באחריותו.

ה) [ו] האומר דמי שור זה עליי עולה, ודמי בית זה עליי קרבן, ומת השור, ונפל הבית -- חייב לשלם; אמר הרי עליי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה, אינו חייב באחריותה.

ו) [ז] כבר ביארנו שהעושה בית חוץ למקדש, להקריב בו קרבנות -- אינו כבית עבודה זרה; והאומר הרי עליי עולה על מנת שאקריבנה במקדש, והקריבה בבית זה -- לא יצא. שאקריבנה בבית זה -- אם הקריבה במקדש, יצא. ואם הקריבה באותו הבית, יצא: הרי הוא כמי שנדר עולה, על מנת שלא יתחייב באחריותה; וענוש כרת, על העליתה בחוץ.

ז) וכן אם אמר הריני נזיר, על מנת שאגלח בבית זה -- אם גילח שם, יצא: הרי הוא כמי שנדר לצער עצמו, והרי ציער עצמו; ואינה נזירות.

ח) חטאת ואשם אינן באין אלא על חטא, ואינן באין בנדר ונדבה. האומר הרי עליי חטאת או אשם, או שאמר הרי זו חטאת או אשם -- לא אמר כלום. היה מחוייב חטאת או אשם, ואמר הרי זו לחטאתי או לאשמי, או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי -- דבריו קיימין.

ט) האומר קרבן מצורע זה, או יולדת זו עליי -- אם היה אותו מצורע או היולדת עניים, מביא הנודר קרבן עני; ואם היו עשירים, מביא הנודר קרבן עשיר, אף על פי שהנודר עני.

י) האומר חטאתו ועולתו ואשמו ושלמיו של פלוני עליי -- אם רצה אותו פלוני -- הרי זה מניחו להקריבן על ידו, ומתכפר לו. רצה בשעת הפרשתו, ולא רצה בשעת הקרבה, אלא חזר בו -- בעולה ובשלמים, מקריבן, ומתכפר לו בהן: אף על פי שאינו רוצה עתה, שהרי רצה בשעת הפרשה. אבל בחטאת ובאשם -- לא נתכפר לו, עד שירצה מתחילה ועד סוף.

יא) האומר הרי עליי כנדרי רשעים, שמנדריהן נזיר וקרבן ושבועה -- חייב בכולן; כנדרי כשרין -- לא נתחייב כלום. הרי עליי כנדבות כשרין, הרי זה נדר בנזיר ובקרבן. וכל כינויי קרבן, כקרבן.

יב) אין הנודר ולא המתנדב חייב, עד שיהיה פיו וליבו שווין. כיצד, המתכוון לומר הרי עליי עולה, ואמר שלמים, או שהתכוון לומר הרי זו עולה, ואמר שלמים -- לא אמר כלום. נתכוון לנדור בעולה, ואמר קרבן, לנדור בחרם, ואמר הקדש -- דבריו קיימים: שהעולה קרבן, והחרם הקדש. וכן כל כיוצא בזה.

יג) בנדרים ובנדבות, אינו צריך להוציא בשפתיו, אלא אם גמר בליבו, ולא הוציא בשפתיו כלום -- חייב. כיצד, גמר בליבו שזו עולה, או שיביא עולה -- הרי זה חייב להביא, שנאמר "כול נדיב ליבו, יביאה" (שמות לה,ה): בנדיבות לב, יתחייב להביא. וכן כל כיוצא בזה מנדרי קודשים ונדבותם.

יד) [יג] אחד נדרים ונדבות, עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים -- מצות עשה מן התורה שיביא הכול ברגל שפגע בו תחילה, שנאמר "ובאת שמה. והבאתם שמה" (דברים יב,ה-ו): כלומר, בעת שתבוא לחוג, תביא כל מה שאתה חייב בו ברגל ותיתן כל חוב שעליך, לשם.

טו) הגיע הרגל, ולא הביא -- הרי זה ביטל מצות עשה; עברו עליו שלושה רגלים, ולא הקריב קרבנותיו שנדר או התנדב, או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים -- הרי זה עבר בלא תעשה, שנאמר "לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב): אינו עובר בלא תעשה, עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה. ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה.

טז) [יד] הקדיש בהמה למזבח, ועברו עליו שני רגלים, ונפל בה מום, ופדיה על בהמה אחרת -- אינו עובר בלא תעשה, עד שיעברו על האחרת שלושה רגלים. ואחד האיש ואחד האישה, עובר בבל תאחר; אבל היורש, אינו עובר בבל תאחר.

יז) [טו] כל הקרבנות שעברו עליהן שלושה רגלים, לא נפסלו, אלא מקריבן, וכשרים; ובכל יום ויום אחר השלושה רגלים, הוא עובר בלא תאחר, ובית דין מצווין לעשותו מיד, עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחילה. [טז] אף על פי שנאמר "לרצונו" (ויקרא א,ג), כופין אותו עד שיאמר רוצה אני: בין שנדר ולא הפריש, בין שהפריש ולא הקריב -- כופין אותו עד שיקריב.

יח) [יז] כל חייבי עולות ושלמים, ממשכנין אותן: אף על פי שאין מתכפר לו, עד שירצה, שנאמר "לרצונו" (ויקרא א,ג) -- כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. אבל חייבי חטאות ואשמות, אין ממשכנין אותן -- הואיל והם מעוכבי כפרה, אין חוששין להם שמא יפשעו וישהו קרבנותיהן: חוץ מחטאת נזיר, הואיל ואינה מעכבת אותו מלשתות -- שמא יאחר אותה; לפיכך ממשכנין אותו עליה.

---

הלכות מעשה הקרבנות פרק טו

א) האומר ולדה של זו עולה, והיא שלמים -- דבריו קיימין. היא שלמים, וולדה עולה -- אם לכך נתכוון, דבריו קיימים; ואם אחר שגמר בליבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים, חזר בו ואמר וולדה עולה -- אף על פי שחזר בו בתוך כדי דיבור, הרי ולדה שלמים: שאין חזרה בהקדש, ואפילו בתוך כדי דיבור.

ב) האומר ידה של זו עולה, או רגלה של זו עולה -- תימכר לחייבי עולות, ודמה חולין חוץ מדמי אותן האברים: והוא שיהיה זה המחוייב עולה שקנה אותה, נדר עולה בדמים קצובים.

ג) האומר ליבה או ראשה של זו עולה -- הואיל והקדיש דבר שהנשמה תלויה בו, הרי כולה עולה; הקדיש אבר אחד מן העוף, הרי זה ספק אם נתקדש כולו או לא נתקדש.

ד) [ג] האומר בהמה זו, חצייה עולה, וחצייה שלמים -- קדשה, ואינה קרבה; אלא תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר, ויביא בחצי דמיה עולה, ובחצי דמיה שלמים. היה מחוייב חטאת, ואמר חצייה חטאת, וחצייה עולה או שלמים, או שאמר חצייה עולה או שלמים, וחצייה חטאת -- הרי היא תמות, כמו שיתבאר בחטאות המתות.

ה) [ד] בהמת השותפין שהקדיש אחד מהם חצייה שלו, וחזר ולקח חצייה האחר והקדישו -- הרי זו קדשה, וקרבה: אף על פי שמתחילתה דחויה הייתה, כשהקדיש חצייה -- אין הדחוי מעיקרו דחוי, ואף על פי שהיא קדושת דמים, הואיל והיא בעלי חיים; אין בעלי חיים נדחים, והרי נראית כולה להקרבה -- לפיכך תקרב, ועושה תמורה.

ו) [ה] האומר דמי בהמה זו עולה, או הרי זו לעולה -- אם הייתה ראויה ליקרב עולה -- נתקדשה קדושת הגוף, והיא עצמה תקרב עולה. ואם אינה ראויה -- תימכר, ויביא בדמיה עולה. [ו] אמר על בהמה טמאה, וכיוצא בה מאיסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהן, הרי אלו עולה -- לא אמר כלום, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח; אמר הרי אלו לעולה -- יימכרו, ויביא בדמיהן עולה.

ז) האומר דמי פרה זו לעולה כל שלושים יום, ולאחר שלושים יום לשלמים, או שאמר לשלמים דמיה כל שלושים יום, ולאחר שלושים יום לעולה -- דבריו קיימין: ואם הקריב דמיה בתוך שלושים יום, מביא בהן מה שנדר; ואם הקריבו לאחר שלושים יום, מביא כמו שנדר.

ח) הייתה לו בהמה מעוברת, ואמר אם ילדה זכר, הרי הוא עולה, ואם נקבה, זבחי שלמים -- ילדה זכר, יקרב עולה; נקבה, תקרב זבחי שלמים; זכר ונקבה -- הזכר יקרב עולה, והנקבה זבחי שלמים. ילדה שני זכרים -- אחד יקרב עולה, והשני יימכר לצריכי עולה, ודמיו חולין; וכן אם ילדה שתי נקבות -- אחת תקרב שלמים, ושנייה תימכר לצריכי שלמים, ודמיה חולין.

ט) ילדה טומטום ואנדרוגינוס -- אינן קודשין, והרי הן חולין כמו שביארנו; והמקדיש עובר במעי בעלת מום, וכיוצא בה -- הרי זה קדוש.