Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מעשה הקרבנות פרק ד

א) כל הקרבנות, אין מקריבין אותן אלא ביום, שנאמר "ביום צוותו את בני ישראל, להקריב" (ויקרא ז,לח), ביום מקריבין ולא בלילה. לפיכך אין שוחטין זבחים, ואין זורקין דמם אלא ביום השחיטה, שנאמר "ביום הקריבו את זבחו" (ויקרא ז,טז), ביום הזביחה תהיה ההקרבה; וכיון ששקעה החמה, נפסל הדם.

ב) כל שקרבו מתיריו ביום, מעלין אותו על המזבח כל הלילה. כיצד, זבחים שזרק דמם ביום -- מקטירין אימוריהם כל לילה, עד שיעלה עמוד השחר; וכן אברי העולות -- מקטירין אותן בלילה, עד שיעלה עמוד השחר. וכדי להרחיק מן הפשיעה, אמרו חכמים, שאין מקטירין האימורין ואברי העולה, אלא עד חצות הלילה.

ג) אף על פי שמותר להקטיר אימורין ואברים בלילה, אין מאחרין אותן לדעת, אלא משתדלין להקטיר הכול ביום -- חביבה מצוה בשעתה: שהרי הקטר אימורין ואברים -- אף על פי שכשרים בלילה -- דוחין את השבת בזמנן, ואין מאחרין אותן למוצאי שבת.

ד) כל דבר שאינו קרב אלא ביום, כגון הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחות הנשרפות -- מותר להקריבן עם מבוא השמש; והן מתאכלין והולכין כל הלילה, כאברי עולה.

ה) הנסכים הבאים עם הזבח, אין קרבין אלא ביום, שנאמר "ולנסכיכם ולשלמיכם" (במדבר כט,לט), מקיש נסכים לשלמים -- מה שלמים ביום, אף נסכים ביום; אבל הנסכים הבאים בפני עצמן -- מתקדשין בלילה, וקרבין בלילה. לפיכך אם נזדמנו לו נסכים הבאין בפני עצמן, מקדישן ומקריבן בלילה; ועלות השחר פוסלת בהן, כאברי העולות.

ו) כל היום כשר לסמיכה, ולשחיטה, ולמליקה, ולהקטרה, ולהגשה, ולהזיה, ולתנופה, ולקמיצה, ולקרבן המוספין; וכל הלילה כשר להקטיר אימורין ואברים. זה הכלל, דבר שמצותו ביום, כשר כל היום; ודבר שמצותו בלילה, כשר כל הלילה. ואף על פי כן, זריזין מקדימין למצוות.

ז) כל הזבחים -- אין שוחטין אותן לכתחילה, אלא בסכין מכלי שרת; ואם שחט בדבר ששוחטין בו החולין, אפילו בקרומית של קנה -- כשרין. [ח] וכל הזבחין שקיבל מדמם פחות מכדי הזיה, לא נתקדש הדם; וצריך להתכוון לקבל כל הדם.

ח) כיצד הוא עושה -- אוחז הסימנין בידו, ומוציא הסימנין והורידין לתוך המזרק; ושוחט שניים או רוב שניים, כדי שיתקבל הדם כולו בכלי. ומגביה הסכין למעלה, כדי שלא יירד הדם מעליה, אלא מן הצוואר; ודם שבסכין, מקנחו בשפת המזרק.

ט) אוויר הכלי, הרי הוא ככלי. היה מקבל הדם, ונפחתו שולי המזרק קודם שיגיע הדם לאוויר המזרק, ואחר כך הגיע הדם לאוויר המזרק הנפחת -- לא נתקדש הדם: שהאוויר שאין סופו לנוח, אינו כמונח.

י) כל הזבחים, צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו -- בשעת זביחה, ובשעת קבלת הדם, ובשעת הולכת הדם, ובשעת זריקתו על המזבח: שנאמר "ובשר זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז,טו) -- שתהיה זביחה עם שאר העבודות הארבע, לשם שלמיו; וכן שאר הקרבנות. ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם, ולא חשב כלל בעולה ובשלמים -- הרי הן כשרים.

יא) וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה, לשם שישה דברים -- לשם הזבח, ולשם הזובח, ושהזבח לה' ברוך הוא, ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא; ואם שחט סתם -- כשר, כמו שביארנו. והשוחט חטאת ואשם, צריך שתהיה מחשבתו לשם אותו החטא שבאו עליו.

---

הלכות מעשה הקרבנות פרק ה

א) כבר ביארנו ששחיטת הקודשים כשרה בזרים, ומקבלה ואילך מצות כהונה; וכל הזבחים, קיבול דמן בכלי שרת ביד כוהן. אבל מקום שחיטתן, ומקום קיבול דמן -- אינו שווה בכולן.

ב) כיצד, קודשי קודשים -- אין שוחטין אותן, ואין מקבלין את דמן, אלא בצפון המזבח, בכל המקום שביארנו גבולותיו בתחילת ספר זה; וקודשים קלים -- שחיטתן וקיבול דמן, בכל מקום מן העזרה.

ג) ומניין שאין שוחטין קודשי קודשים אלא בצפון -- שהרי נאמר בעולה "ושחט אותו על ירך המזבח, צפונה" (ויקרא א,יא), ובחטאת הוא אומר "במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת" (ויקרא ו,יח); וכשם שהחטאת נקראת קודש קודשים, כך העולה נקראת קודש קודשים. ובאשם הוא אומר "במקום אשר ישחטו את העולה, ישחטו את האשם" (ויקרא ז,ב). ושלמי ציבור הוקשו לחטאת, שנאמר "ועשיתם שעיר עיזים אחד, לחטאת; ושני כבשים בני שנה, לזבח שלמים" (ויקרא כג,יט); ולפיכך הם קודשי קודשים כחטאת, ונשחטין במקום שחיטתה. ומקום שחיטה, הוא מקום הקבלה.

ד) ומניין ששוחטין קודשים קלים בכל העזרה, אפילו אחורי ההיכל -- שהרי נאמר בשלמים "ושחטו פתח אוהל מועד" (ויקרא ג,ב), להכשיר כל הרוחות: שהרי לא ייחד להם רוח. והוא הדין, לשאר הקודשים קלים. ואם שחטם בהיכל, כשרים; אבל אם שחטן בגגו של היכל, פסולין -- שאין הגגות ראויין לשחיטה כלל, אלא בקרקע העזרה.

ה) שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל, פסולין, שנאמר "פתח אוהל מועד" (ויקרא ג,ב), בזמן שפתוח. אפילו היו דלתותיו מוגפות, הרי זה כנעול; אבל הפרוכת שעליו, אינה פוסלת.

ו) העולה והאשם והשלמים, בין של יחיד בין של ציבור -- זריקת דם שלושתן על גבי המזבח, שווה לעולם. וכיצד הוא עושה, כשלוקח הכוהן הדם במזרק, זורק ממנו במזרק שתי זריקות על שתי זווייות המזבח באלכסון -- מחצי המזבח ולמטה, על קרן מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית. ומתכוון כשיזרוק הדם על הקרן, שיהיה הדם מקיף על הזווייות כמין גם, כדי שיימצא הדם של שתי מתנות, על ארבעה כותלי המזבח -- לפי שנאמר בעולה ובשלמים "סביב" (ויקרא א,יא; ויקרא ג,ב); והוא הדין לאשם. ושיירי הדם, נשפכים על גג היסוד הדרומי.

ז) החטאות הנאכלות -- דמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח החיצון מחצי מזבח ולמעלה, לפי שנאמר בה "על קרנות המזבח" (ראה ויקרא ד,כה). וכיצד הוא עושה, כשלוקח הכוהן הדם במזרק, מוליכו אצל המזבח; וטובל אצבעו הימנית הסמוכה לגודל בדם, וסומך באצבעו הגדולה מכאן ובגודל מכאן, ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן, עד שיכלה כל הדם שבאצבעו. וכן הוא עושה בכל קרן וקרן. ואם נתן סמוך לקרן, באמה אחת מכאן או מכאן -- כיפר.

ח) וצריך לטבול אצבעו, על כל קרן וקרן; וכשגומר הנתינה על הקרן, מקנח אצבעו בשפת המזרק, ואחר כך טובל, פעם שנייה -- ששיירי הדם שבאצבע, פסולין ליתן מהן על קרן אחרת.

ט) אין בכל הקרבנות קרבן שטעון הזית דם באצבעו אלא חטאת בלבד, שנאמר בה "וטבל הכוהן את אצבעו, בדם" (ויקרא ד,ו); וצריך שיהיה שם דם כדי טבילה, לא שיספג אצבעו מדם.

י) ומניין הוא מתחיל, עולה לכבש ופונה לימינו, ומהלך על הסובב, ונותן בקרן דרומית מזרחית תחילה; ואחר כך בקרן השנייה שהיא סמוכה לה, שהיא מזרחית צפונית; ואחר כך בקרן שלישית הסמוכה לה, שהיא צפונית מערבית; ואחר כך בקרן רביעית הסמוכה לה, שהיא מערבית דרומית. ועל יסוד אותה הקרן שהשלים בה המתנות, הוא שופך שיירי הדם, שנאמר "ואת כל הדם, ישפוך אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד,יח), זה יסוד דרומי.

יא) כל החטאות הנשרפות -- דמן נכנס לפנים להיכל, ומזין ממנו שם כאשר מפורש בתורה; ושיירי הדם, שופך אותן על יסוד המערבי של מזבח החיצון, שהוא פוגע בו תחילה, כשייצא מן ההיכל.

יב) והיכן מזין מדמן וכמה מזה מהן, פר ושעיר של יום הכיפורים -- דם כל אחד מהן טעון שמונה הזיות על בין הבדים, ושמונה על הפרוכת; ומערב דם הפר והשעיר, ומזה משניהם ארבע הזיות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל, ושבע הזיות על אמצעו של מזבח זה, כמו שיתבאר בהלכות עבודת יום הכיפורים. ואם לא כיוון בהזיות שבפנים, כשרות.

יג) פרים הנשרפין -- זורק מדם כל אחד מהן שבע הזיות, על הפרוכת המבדלת בין הקודש ובין קודש הקודשים, וארבע הזיות, על ארבע קרנות מזבח הזהב.

יד) וכל הדמים הניתנים על מזבח הזהב -- כשהוא נכנס, עומד בין המזבח למנורה והמזבח לפניו, ונותן על קרנות המזבח, מבחוץ: מתחיל מקרן מזרחית צפונית, לצפונית מערבית, למערבית דרומית, לדרומית מזרחית.

טו) פר כוהן משיח הבא על כל המצוות -- הכוהן המשיח עצמו מקבל דמו, ומזה ממנו מבפנים; ואם קיבל והזה כוהן הדיוט, כשר.

טז) שעירי עבודה זרה, והם שעירים הנשרפין -- לא נתפרש בהם בתורה כיצד נותנין דמן, ולא היכן הוא נותן; אלא לפי שהן חטאת הקהל, דינן כדין פר העלם שהוא חטאת הקהל, לכל האמור בעניין, למתן דמים ולשריפה ולטמא את השורף.

יז) הבכור והמעשר והפסח -- דם כל אחד מהם טעון מתנה אחת בשפיכה, כנגד היסוד באיזה רוח שירצה משלוש זווייות המזבח: שהרי קרן מזרחית דרומית -- לא היה לה יסוד, כמו שביארנו. ומניין שאינן טעונין אלא מתנה אחת, שהרי נאמר בבכור "ואת דמם תזרוק על המזבח" (במדבר יח,יז) -- מפי השמועה למדו שהוא הדין במעשר ובפסח, שנותן דמן מתנה אחת כבכור.

יח) כל הזבחים -- מקטירין אימוריהן על גבי המזבח, אחר שזורקין דמם תחילה. וכל הזבחים -- מפשיטין אותן, ואחר כך מוציאין את אימוריהן, ואין מפשיטין אותן, עד שיזרוק הדם: חוץ מחטאות הנשרפות -- שאין מפשיטין אותן כלל, שנאמר "את עורם ואת בשרם" (ראה ויקרא טז,כז). נמצאת אומר זורק הדם תחילה, ואחר כך מפשיט; וקורע ומוציא האימורין, ומקטירן.

יט) כל עורות קודשי הקודשים לכוהנים, בין בקרבנות ציבור בין בקרבנות יחיד -- שנאמר "עור העולה אשר הקריב" (ויקרא ז,ח); אבל עורות קודשים קלים, לבעלים. וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה, לא זכו הכוהנים בעורה, שנאמר "עולת איש" (שם), עולה שעלתה לאיש.

כ) כל קודשי קודשים שאירע בהן פסול -- קודם הפשטן, אין עורותיהן לכוהנים; לאחר הפשטן, עורותיהן לכוהנים. וכל העורות -- מחלקין אותן אנשי משמר ביניהן, מערב שבת לערב שבת.

כא) המתפיס עולתו לבדק הבית, וכן המקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שדינם שיקרבו עולות -- אין עורותיהן לכוהנים: שנאמר "עולת איש" (ויקרא ז,ח), פרט לעולת הקדש. אלא יימכרו העורות, וייפלו לבדק הבית. אחד עולת איש, או אישה, או גוי, או עבד -- עורותיהן לכוהנים: לא נאמר איש, אלא להוציא ההקדש.

---

הלכות מעשה הקרבנות פרק ו

א) מצות עשה לעשות העולה, כמשפטה הכתוב בתורה. וכיצד מעשה העולה, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו, ומפשיט; ומנתח, ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח -- שנאמר "והקטיר הכוהן את הכול המזבחה" (ויקרא א,ט).

ב) צמר שבראשי כבשים, ושיער שבזקן התיישים, והעצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים -- בזמן שהן מחוברין -- מקטירין את הכול, שנאמר "את הכול" (ויקרא א,ט); ואם פירשו -- לא יעלו, שנאמר "ועשית עולותיך, הבשר והדם" (דברים יב,כז). וכולן שפקעו מעל המזבח, לא יחזיר; וכן גחלת שפקעה מעל המזבח, לא יחזיר.

ג) אברים שפקעו מעל המזבח -- אם יש בהן ממש -- אפילו פקעו אחר חצות הלילה, יחזיר: שנאמר "על מוקדה על המזבח כל הלילה" (ויקרא ו,ב). ואם אין בהן ממש -- אפילו פקעו קודם חצות, לא יחזיר. נתחרך הבשר, ויבש עליהן כעץ, ופקעו קודם חצות -- יחזיר; לאחר חצות, לא יחזיר.

ד) כשמנתח אברי העולה, מוליכין את כל הנתחים לכבש, ומולחין אותן שם. ואחר כך מעלין כל האברים לראש המזבח, ומסיר גיד הנשה בראש המזבח, ומשליכו על גבי הדשן שבאמצע המזבח; וזורק כל האברים על האש, שנאמר "הבשר והדם" (דברים יב,כז) -- כשם שהדם בזריקה, כך כל האברים בזריקה. ואחר שזורקן, חוזר ועורך אותן על האש -- שנאמר "וערך הכוהן, אותם" (ויקרא א,יב). ואברים שצלין, ואחר כך העלן למזבח -- אין בהן משום ריח ניחוח.

ה) כיצד מנתחין את העולה -- לא היה שובר את הרגל, אלא נוקבו, ותולה בו, ומפשיט; ואם היה שור, מפשיטו בלי תלייה. ומפשיט, עד שהוא מגיע לחזה; חתך את הראש, ונותנו לכוהן; וחתך את הכרעיים, ונתן לאחר; והשלים את ההפשט. וקרע את הלב, והוציא את דמו; וחתך את הידיים, ונתנן לאחר. עלה לרגל הימנית; חתכה ונתנה לאחר, ושני ביצים עימה.

ו) ואחר כך קורע את הבהמה, עד שייגלו המעיים; ונטל את הפדר ונותנו על הראש מלמעלה, על בית השחיטה; ונטל את הקרביים, ונותנן לאחר. [ו] הולך ומדיחן במים, שנאמר "והקרב והכרעיים, ירחץ במים" (ויקרא א,יג) -- לא ביין, ולא במזג, ולא בשאר משקין; וכל המימות כשרין.

ז) כמה מדיחין -- הכרס, מדיחין אותה בבית מדיחין כל צורכה; הקרביים, אין פוחת משלושה פעמים. ומדיחין אותן על השולחנות של שיש, שבין העמודים.

ח) [ז] נטל את הסכין, והפריש את הריאה מן הכבד, ואצבע הכבד מן הכבד; ולא מזיז את הכבד ממקומה. ונוקב את החזה, ונותנו לאחר. ועלה לדופן הימנית; וחותך ויורד עם השזרה, ולא ייגע בשזרה, עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות; חתכה ונתנה לאחר, והכבד תלויה בה.

ט) [ח] בא לו לגרה, הניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן; חתכה, ונתנה לאחר, והקנה והלב והריאה תלויין בה. בא לו לדופן השמאלית, והניח בה שתי צלעות רכות מלמעלן ושתי צלעות רכות מלמטן; וכך היה מניח בחברתה. נמצא מניח בשתי הדפנות ארבע צלעות בזו, וארבע צלעות בזו. חתכה, ונתנה לאחר, והשזרה עימה, והטחול תלוי בה.

י) [ט] בא לו לעוקץ; חתכו, ונתנו לאחר, והאליה, ואצבע הכבד ושתי כליות עימה. נטל את הרגל השמאלית, ונתנה לאחר. וכסדר זה מפשיטין ומנתחין כל עולת בהמה, ואלו הם הנתחים האמורין בתורה "וניתח אותה, לנתחיה" (ויקרא א,ו).

יא) [י] בכמה מוליכין את האברים לכבש -- אם מן הצאן היא העולה, מוליכין אותה שישה: [יא] הראשון בראש וברגל -- הראש בימינו, וחוטמו כלפי זרועו, וקרניו בין אצבעותיו, ובית שחיטה למעלה והפדר עליה; והרגל של ימין בשמאלו, ובית עורה לחוץ.

יב) השני בשתי הידיים -- של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו; ובית עורן לחוץ. [יג] השלישי בעוקץ וברגל -- והעוקץ בימינו, והאליה מדולדלת בין אצבעותיו, ואצבע הכבד ושתי הכליות, עימו; והרגל של שמאלו בשמאלו, ובית עורן לחוץ.

יג) [יד] הרביעי בחזה ובגרה -- החזה בימינו; והגרה בשמאלו, וצלעותיה בין אצבעותיו. [טו] החמישי בשתי דפנות -- של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו; ובית עורן לחוץ.

יד) [טז] השישי בקרביים נתונין בבזך, וכרעיים על גביהן מלמעלה -- אם הייתה העולה כבש או עז; אבל אם הייתה איל, מוליכין הקרביים שניים. וכן הסולת של נסכיה ביד אחד, והיין ביד אחר; ואם היה איל, הסולת בשניים והיין בשניים. [יז] נמצאת למד שהכבש או העז, מוליכין אותו שמונה למזבח; והאיל, מוליכין אותו אחד עשר.

טו) [יח] השור, מוליכין אותו עשרים וארבעה -- הראשון מוליך את הראש, והשני והשלישי מוליכין הרגל של ימין, והרביעי והחמישי מוליכין את העוקץ, והשישי והשביעי מוליכין את הרגל של שמאל, והשמיני מוליך את החזה; והגרה מוליכין אותה שלושה, תשיעי ועשירי ואחד עשר; שתי הידיים בשניים, ושתי הדפנות בשניים, והקרביים והסולת והיין בשלושה שלושה: הרי עשרים וארבעה.

טז) [יט] ולמה לא יחלקו האבר של שור לחלקים -- שהרי נאמר "לנתחיה" (ויקרא א,ו), ולא נתחיה לנתחים. במה דברים אמורים, בעולת הציבור; אבל עולת היחיד -- אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר, מוליכין.

יז) [כ] עולת העוף, כיצד הייתה נעשית -- עולה לכבש ופונה לסובב, ובא לו לקרן דרומית מזרחית, והיה מולק שם את ראשה ממול עורפה, ומבדיל; ואם לא הבדיל, פסולה. וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח, למעלה מן החוט שבאמצע המזבח; ואם מיצה דם הראש, ולא מיצה דם הגוף -- פסולה; מיצה דם הגוף, ולא מיצה דם הראש -- כשרה.

יח) [כא] ונוטל את הראש, ומקיף בית מליקתו למזבח; וסופגו במלח, וזורקו על גבי האישים.

יט) ובא לו לגוף, והסיר את המוראה והעור שעליה בידו, עם הנוצה, ואת בני מעיים היוצאין עימה; והשליכן לבית הדשן. [כב] "ושיסע אותו בכנפיו" (ויקרא א,יז), בידו בלא סכין. ואינו צריך להבדיל, שנאמר "לא יבדיל" (שם); ואם הבדיל, כשר. וסופגו במלח, וזורקו על גבי האישים.

כ) לא הסיר את המוראה, ולא את הנוצה, ולא את בני מעיים, ולא ספגן במלח -- כל ששינה בה מאחר תמצית הדם -- כשרה.

כא) [כג] כיצד מולקין, קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף: אם רצה להוליך ולהביא, מוליך ומביא; ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן, דורס. ואם נעקרו הסימנים, אינו חושש. וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר -- שאם חתך רוב בשר, הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנין; וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה, כשהוא יורד. והמולק בסכין, או מן הצדדין -- אינה מליקה, אלא כמי שחנק או נחר. וכל העורף כשר למליקה.